השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שכירות 13 פרקים

השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שכירות י׳

מהדורה: תורת-אמת

« השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שכירות ט׳:ח׳ השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שכירות י״ב:ב׳ »

1 תורה תמימה על התורה פתח ↗

ולך תהיה צדקה. א"ר יצחק, מניין לבעל חוב שקונה משכון, שנאמר ולך תהיה צדקה, אם אינו קונה משכון צדקה מניין, אלא מכאן לבע"ח שקונה משכון קלאלהתחייב באונסין, שאם נאנס מידו בלסטים מזוין וכיוצא בו אבד מעותיו, משום דלא נקרא צדקה אלא א"כ מחסרו ממון. ומסיק בגמרא דהיינו דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו אלא לאח"כ דהאי קרא במשכנו ע"י שליח ב"ד איירי כמש"כ לעיל פסוק י"א, וזה בודאי איירי לאחר ההלואה שקובל עליו בב"ד שאינו משלם חובו ושולחים ב"ד שלוחם ומתפיס משכון ונותנו למלוה, והסברא בזה משום דאז כשנוטל משכון נוטלו לגוביינא ממש ולכן דין הוא שחשוב כשלו ממש, משא"כ במשכון שבשעת הלואה אינו נוטלו כי אם לבטחון עד שישלם לו חובו ואינו מחשבו כשלו, ואז כשנאנס המשכון נשבע שנאנס ומשלם בעל המשכון את חובו עד פרוטה אחרונה. וזו היא דעת הראב"ד בפ"י ה"א משכירות דבמשכנו לאחר הלואה ונאנס פטור הלוה לשלם חובו, אבל דעת הרמב"ם והגאונים דאפילו במשכנו לאחר הלואה ונאנס ישבע שנאנס ומשלם בעל המשכון את חובו, וס"ל דמ"ש ר' יצחק שהבע"ח קונה משכון הוא רק לענין דהוי כמו שומר שכר לחייב בגניבה ואבידה, ועיין בחו"מ סי' ע"ב ס"ב. .ב"מ פ"ב א'

4 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

נָתַן לְאֻמָּנִין לְתַקֵּן וְקִלְקְלוּ חַיָּבִין לְשַׁלֵּם. כֵּיצַד. נָתַן לְחֵרֵשׁ שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל לִקְבֹּעַ בָּהֶן מַסְמֵר וּשְׁבָרוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ אֶת הָעֵצִים לַעֲשׂוֹת מֵהֶן שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וְנִשְׁבְּרוּ אַחַר שֶׁנַּעֲשׂוּ מְשַׁלֵּם לוֹ דְּמֵי שִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל. שֶׁאֵין הָאֻמָּן קוֹנֶה בְּשֶׁבַח הַכְּלִי. נָתַן צֶמֶר לְצַבָּע וְהִקְדִיחַתּוּ יוֹרָה נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צִמְרוֹ. צְבָעוֹ כָּעוּר אוֹ נְתָנוֹ לוֹ לְצָבְעוֹ אָדֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדֹם. נָתַן עֵצִים לְחָרָשׁ לַעֲשׂוֹת מֵהֶן כִּסֵּא נָאֶה וְעָשָׂה כִּסֵּא רַע אוֹ סַפְסָל. אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַהוֹצָאָה נוֹתֵן בַּעַל הַכְּלִי אֶת הַהוֹצָאָה וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵרָה עַל הַשֶּׁבַח נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח בִּלְבַד. אָמַר בַּעַל הַכְּלִי אֵינִי רוֹצֶה בְּתַקָּנָה זוֹ אֶלָּא יִתֵּן לִי דְּמֵי הַצֶּמֶר אוֹ דְּמֵי הָעֵצִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. וְכֵן אִם אָמַר הָאֻמָּן הֵא לְךָ דְּמֵי צִמְרְךָ אוֹ דְּמֵי עֵצְךָ וְלֵךְ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ שֶׁאֵין הָאֻמָּן קוֹנֶה בְּשֶׁבַח כְּלִי שֶׁעָשָׂה:

7 משנה תורה, הלכות שכירות פתח ↗

הַנּוֹטֵעַ אִילָנוֹת לִבְנֵי הַמְּדִינָה שֶׁהִפְסִיד. וְכֵן טַבָּח שֶׁל בְּנֵי הָעִיר שֶׁנִּבֵּל הַבְּהֵמוֹת. וְהַמַּקִּיז דָּם שֶׁחָבַל. וְהַסּוֹפֵר שֶׁטָּעָה בִּשְׁטָרוֹת. וּמְלַמֵּד תִּינוֹקוֹת שֶׁפָּשַׁע בְּתִינוֹקוֹת וְלֹא לִמֵּד אוֹ לִמֵּד בְּטָעוּת. וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הָאֻמָּנִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּחְזִירוּ הַהֶפְסֵד שֶׁהִפְסִידוּ. מְסַלְּקִין אוֹתָן בְּלֹא הַתְרָאָה שֶׁהֵן כְּמֻתְרִין וְעוֹמְדִין עַד שֶׁיִּשְׁתַּדְּלוּ בִּמְלַאכְתָּן הוֹאִיל וְהֶעֱמִידוּ אוֹתָן הַצִּבּוּר עֲלֵיהֶם:

1 לפיכך אם אבד וכו' ואם נאנס המשכון כגון שנלקח וכו' עד פרוטה אחרונה. א"א אין אנו מודים לו ולרבותיו בזה שאם משכנו אחר הלואתו קונה אותו אף לאונסין כרבי יצחק עכ"ל:

1 נתן צמר לצבע וכו' נתן עצים לחרש וכו' ואם ההוצאה יתירה וכו' אמר בעל הכלי וכו' עד אין שומעין לו. א"א אין לזה טעם עכ"ל:

1 הנוטע אילנות לבני כו' עד הצבור עליהן. א"א וכן נמי אם שתלא דיחיד עכ"ל:

1 רשימות שיעורים על בבא מציעא פתח ↗

גמ'. חבל תחבול אין לי אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשות מנין ת"ל חבל תחבול מ"מ. בענין הלאו דלא תחבול בגד אלמנה, עיין ברמב"ם פ"ג מהל' מלוה ולוה ה"א - ה"ב וז"ל אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה ולא על פי ב"ד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה. ואם חבל מחזירין ממנו בעל כרחו ואם תודה לו תשלם ואם תכפור תשבע. אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה. וכן המלוה את חבירו בין שהלוהו על המשכון בין שמשכנו אחר הלואה בידו או על פי בית דין לא יחבול כלים שעושין בהם אוכל נפש כגון הרחים והעריבות של עץ וכו' וסכין של שחיטה וכיוצא בהן שנא' כי נפש הוא חובל. ואם חבל מחזיר בעל כרחו. ואם אבד המשכון או נשרף קודם שיחזיר לוקה עכ"ל. ועיי"ש בהשגת הראב"ד וז"ל א"א בשעת הלואה אין זה חובל עכ"ל. ונראה דהראב"ד סובר דבשעת הלואה חל המשכון מדין שעבוד בעלמא שחל להבטיח את המלוה על החוב, והאיסור דלקיחת משכון מאלמנה הוא רק שלא בשעת הלואה דאז לקיחת המשכון חל מדין גבייה. וכן מבואר מדברי הראב"ד בפ"י מהל' שכירות ה"א שהשיג על הרמב"ם שפסק דהמלוה את חבירו על המשכון בין שמשכנו בשעת ההלואה ובין שמשכנו אחר ההלואה ה"ז שומר שכר ואם נאנס המשכון ישבע שנאנס ובעל המשכון חייב לשלם את חובו. והשיג הראב"ד וז"ל א"א אנו אין אנו מודים לו ולרבותיו בזה שאם משכנו אחר הלואתו קונה אותו אף לאונסין כרבי יצחק עכ"ל. ומבואר דהראב"ד סובר דבע"ח קונה משכון להתחייב באונסין דוקא כשמשכנו אחר ההלואה. ונראה דהראב"ד סובר דבמשכנו בשעת ההלואה לא חל חלות שם משכון, דהויא רק שעבוד ובטחון בעלמא, וע"כ ס"ל שדינו דר' יצחק דבע"ח קונה משכון חל דוקא כשמשכנו אחר ההלואה, שלקיחת המשכון חלה מדין גבייה. אולם הרמב"ם סובר דחל חלות שם משכון גם בשעת ההלואה ומשו"ה ס"ל דחל הלאו דלא תחבול בגד אלמנה אף במשכון שבשעת ההלואה.

« השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שכירות ט׳:ח׳ השגות הראב"ד על משנה תורה, הלכות שכירות י״ב:ב׳ »